אתי יעקבי | צילו של קו

קריאה ותהיה על  מרחב פיזי ומנטלי עומדת במרכז המהלך הציורי של אתי יעקבי. עבודות על נייר, המצוירות בפחם ועיפרון, וציורי שמן הופכים קטעי נוף לאתרי התרחשות, למצבים. התערוכה עוקבת אחר תהליך ההתבוננות של יעקבי, הדרך בה היא יוצרת  סימנים, הופכת את המראות בהם היא מתבוננת לשלה, מפגישה את הפיגורטיבי עם סף המופשט, ומותירה צורות ונרטיבים בערפל מסוים, כמו ספק קל שתלוי מעל ידיעה. נקודת המוצא בעבודות על נייר ובציורים היא הנוכחות האנושית, גופים אדריכליים המתערבים בסדר העולם: גשר הרכבת לירושלים מעל מודיעין מבנים ריקים בקיבוץ הראל, גלגלי טפטפות מוטלים בשדות. ציורי הצמחים הם בעיקר של גפנים, גידול מתורבת.

גשר הרכבת לירושלים צויר על ידה פעמים רבות. ברישומים ניכרת המונומנטליות של הגשר שכרוך בו זיכרון מבנים מונומנטליים מוקדמים שניבנו בארץ, בעיקר בתקופה הרומית. הרישומים הם בעלי איכות  והוד של דיוקנאות. מבנים נטושים בקיבוץ הראל, הם נושא לסדרת עבודות על נייר. בנינים אטומים חסרי גג, עם חלון קטן בגמלון וחלון נוסף ליד פתח חסר דלת, עומדים חשופים, וחבוטים. יעקבי מבליטה את האיכות המסתורית – אבסורדית שבמבנים, את האירוניה הטמונה בכך שהם נראים כציור ילדים של בית אך היותם פרוצים ואטומים בו בזמן הופכת אותם לדימוי דיסטופי, של עזובה וציפייה. הקווים הופכים לעוגנים במשטח הציורי כך שהקו אינו בבחינת מגדיר צורה אלא יוצר את הסטרוקטורה לעבודה כולה, פיגום אסטטי חיוני. בעדינות, בחדווה וגם בהרהור יעקבי מתבוננת על סביבתה ובעיקר פנימה למהות. מה הם בתים ללא גגות ומה מתרחש שכשענף בוגנוויליה נוגע בעמוד מתכת של גדר שנעלמה. מה מחולל צילו של קו בדף?

 סמדר שפי, אוצרת